ימי מוהרנ"ת - חלק ראשון - כו'

ואחר-כך זכינו שבאותו השנה נדפס ספרו הקדוש "ליקוטי מוהר"ן; ומעשה שהיה כך היה:

בקיץ תקס"ז הנ"ל, אחר פטירת אשתו, זכרונה לברכה, ואחר שנסענו מאיתו, בעת חזירתו מדרכו לביתו, בא עליו בדרך חלי ההוסט (שיעול) רחמנא ליצלן, ותכף שעשה ההוסט הראשון, אמר תכף שיסתלק, והתחיל מיד לדבר מהסתלקותו. ואחר כך בא לביתו, וחלי ההוסט רחמנא ליצלן הולך ומתגבר, ודיבר הרבה מענין החולאת שלו,שהוא מסוכן מאד, וציוה להתפלל עליו. ואני לא הייתי אז אצלו, כי הייתי עצור במאהלוב כנ"ל, ורבי נפתלי חברי הודיע לי תכף את עוצם הצרה המרה הזאת, וכשמעי - עמדתי מרעיד ומשתומם, נעויתי משמוע, פלצות בעתתני; והוא זכרונו לברכה דיבר הרבה מעניין הסתלקותו, שהיה צריך שיהיה לו שישים גיבורים (כמו שהיה להבעל שם טוב), ועוד כמה שיחות כאלה; ומענין קברו,שהיה רצונו ליסע לארץ ישראל, אך אינו יודע בכוחו אם יוכל להגיע לשם, וגם שם לא יבוא אדם על קברו, ולא יהיה להעולם עסק ועשיה עם קברו וכו', וקצת מזה נכתב כבר (חיי מוהר"ן קס"ב); ואני לא הייתי בכל זה. אחר כך באתי על ראש השנה, כנזכר לעיל, ואז אמר תורה הנ"ל, ואחר ראש השנה כתבתי התורה לפניו. והייתי צריך לנסוע לנעמירוב, ולא אסתייע מלתא, ולא נסעתי אז, ונתעכבתי בברסלב עד אחר יום הכיפורים. אחר יום הכיפורים הזמין לי השם יתברך עגלה עם אנשי שלומנו, שהיה להם עסק גדול במאהלוב, ונתרצו לקבל אותי עמהם, וקבלתי רשות מרבינו זכרונו לברכה, ונסעתי עימהם עד קהילת קודש טולטשין, כי הם היו צריכין לעקם דרכם למאהלוב דרך טולטשין; והשם יתברך, ברחמיו ונפלאותיו הנוראים, הוא מסיבות מתהפך, וחושב מחשבות בכל עת לתיקון העולם בכלליות, ולתיקון כל נפש ונפש וכל ניצוץ בפרטיות וכו',וסיבב בדרכיו הנפלאים וגלגל עם האנשים שנסעתי עימהם, שיחזרו מטולטשין לביתם, כי נודע להם שם בטולטשין, שלא יוכלו להשיג מבוקשם שם עתה במאהלוב, לקבל מעות בעד ה"פודראד" שלהם, ונתיישבו לחזור לביתם (ובאמת הטעו אותם, כי אז דייקא היו יכולים לקבל מעות, כאשר נודע להם אחר-כך, ועל ידי שחזרו לא קיבלו מעות עד היום), ובאו אלי ואמרו לי, שהם מוכרחים לחזור, אך יש להם צער מה שאין לי עגלה למאהלוב, על כן חיפשו ומצאו עגלה, שהולכת עם משאוי זכוכית למאהלוב, שאוכל לנסוע עמה. עניתי ואמרתי: לחזור למאהלוב - אין כבודי ליסע עם משאוי כזה, כי לנסוע לרבינו זכרונו לברכה, כדאי לנסוע אפילו בבזיון ואפילו לילך רגלי, אבל לחזור לביתי איני רוצה עם עגלה כזאת. וחזרתי עימם יחד לברסלב לרבינו זכרונו לברכה, וראיתי שהיא ישועת השם והשגחתו הנפלאה עלי. ותכף כשחזרנו ונסענו לברסלב, נתעורר עלי שמחה ובכיה מחמת שמחה, ובאתי לרבינו זכרונו לברכה בערב, ופניו הקדושים היו מאירים באור נפלא, והשבעתי בצחצחות נפשי כשזכיתי לחזור ולראות פניו המאירות מה שבדעתי היה לבלי לראותו עוד זמן רב. כי ממאהלוב לא הייתי יכול לבוא אליו בתמידות כמקודם כנזכר לעיל. בפרט שידעתי שרבינו זכרונו לברכה מוכן לנסוע ללמברג תכף אחר יום טוב, על כן היה לי לשלל גדול יקר מכל הון מה שזכיתי עוד לבוא לפני הדרת קדשו הנורא. וגם מצאתי אצלו חברנו רבי נפתלי שנתעכב עדיין שם ועוד איזה חברים, והיה עת רצון ואכלנו עימו יחד בשמחה והתקרבות גדול.

בבוקר שהוא יום שני אחר יום הכיפורים שהוא יום רביעי בשבוע, בעת שהייתי מעוטף בטלית ותפילין בין תפילת שמונה-עשרה לאשרי ובא לציון, בא אלי פתאום המשרת מיכל, שהיה משרת את רבינו זכרונו לברכה, וקרא אותי בזריזות לרבינו זכרונו לברכה. ותכף סלקתי את הטלית ותפילין מעלי, ורצתי אליו, ומצאתיו בבית הגדול. ענה ואמר לי: הראיני מיד הספר שלך, דהיינו שכתבתי בו כל התורות שלו, שכרכתיו פה, כנזכר לעיל (סימן ט'); ותכף רצתי והבאתיו אליו זכרונו לברכה. ולקח הספר מידי, ובמקום שעמד, שם התחיל לפתחו ולעיין בו, והפך בו ופתחו בכמה מקומות, ועיין בהם קצת, ואחר כך ענה ואמר לי: לך וקח נייר וכתוב עליו התחלות מכל התורות הנמצאין בזה הספר. וכן עשיתי מיד, והלכתי לבית אחר והתחלתי לכתוב, עד שגמרתי.

סמוך לגמר חזר ובא המשרת הנזכר לעיל וקרא אותי בבהלה, ואמר שרבנו זכרונו לברכה ציוה שתכף אבוא אליו עם הספר והניר וכלי כתיבה. ותכף רצתי ובאתי אליו ומצאתיו בחדרו. ותכף אמר לי שב וישבתי לפניו והוציא הספר שלו שהתחלתי להעתיקו מזמן רב ולא נגמר כמבואר לעיל (סימן י"א) (הוא הספר הנשרף). ואני כבר הייתי מצפה כמה וכמה פעמים מתי אזכה לגמור העתקת זה הספר הנורא הנעלם מעין כל וכו'. ואז באותו היום נתגלגלו רחמי השם יתברך שזכיתי לגמרו. וישבתי אני לפניו כמה שעות, והוא קרא מילה במילה ואני כתבתי על הספר בדיו עד שגמרתי. וכל אנשי שלומנו ישבו מחוץ לחדר ואני יצאתי אחר כך מלפניו, וכמעט לא ידעתי בין יום ללילה. אף על פי שלא ידעתי כלל מה שכתבתי אף על פי כן מעט דמעט שהתנוצץ בדעתי איזה הארה בעלמא מרחוק מגדולת נפלאות נוראות הספר הזה הלהיב ליבי ודעתי מאד, שכמעט לא ידעתי היכן אני בעולם. ועדיין איני יודע מה זה עשה השם עימי חסד כזה שזכיתי לכתוב דברים כאלה. ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב כזה.

ביום חמישי נסעתי לנעמירוב, וחזרתי משם ונתעכבתי אצל רבנו זכרונו לברכה בברסלב עד אחר שמחת תורה וזכיתי לשמוע כמה תורות ושיחות נוראות. באסרו חג זרז עצמו לנסוע מיד ללמברג, ולא רצה עוד להרבות דברים עימי כי כבר דברתי עימו הרבה בכל העת ההיא, ולקח מאיתי הספר ההוא הנזכר לעיל היינו הספר של התורות שלו שהיו כתובים אצלי שנקרא עתה ליקוטי מוהר"ן. כי גם אחר יום הכיפורים בעת שנסעתי מאיתו בפעם הראשון רצה ליקח מאיתי הספר הזה. אך אחר כך חזר מדעתו ולא לקחו. ואחר כך כשחזרתי אצלו כנזכר לעיל ונתעכבתי עד הנה לקח מאיתי הספר. ועדיין לא ידעתי אז מה כונתו בזה, כי עדיין לא גילה לשום אדם שרצונו להדפיס ספרו. אדרבא תמיד היתה דרכו להזהיר לבלי לגלות תורתו לאחרים שאינם מאנשי שלומנו.

והנה בעת שהיה מוכן רבנו זכרונו לברכה לנסוע ללמברג, הייתי נבהל ונחפז מאד, כי גם אנשי שלומנו הנגידים, שלקח אותי בתחילה למאהלוב וחזרו, כנזכר לעיל, עתה חזרו ונסעו למאהלוב, ולא רצו ליקח אותי, ואחר הפצרות שלי נתרצו לקבל אותי עמהם. והם רצו ללוות את רבנו זכרונו לברכה עד קהילת קודש קראסני ומשם יסעו למאהלוב, והם נסעו מיד עם רבנו זכרונו לברכה, עד קהילת קודש קראסני, וציוו שאסע אחריהם עם שאר העגלות דפה, שילוו את רבנו זכרונו לברכה עד שם, ושם יקבלו אותי למאהלוב. והעגלות, שרצו ללוות, נתעכבו קצתם אחר שכבר נסע רבנו זכרונו לברכה, כי נסע בחפזון, והיה לי צער גדול, כי נכספתי מאד אולי אזכה לשבוע שמחות, ראית פניו הקדושים, ואולי אזכה לשמוע עוד איזה דיבור מפיו הקדוש, על כן היה לי צער גדול מהעיכוב. והשם יתברך עזר לי ונסעתי אחריו, ולא יכולתי להשיג העגלות שלו, ומחמת הבהלה שכחתי התבה שלי עם הכתבים שלי בדרך, בקהילת קודש פיטשרע, והוכרחנו לשלוח אחריהם, והחזירום לי בדרך, במקום שעמדו לפוש. ומצאתי את רבנו זכרונו לברכה ולא דיבר עימי כלל. ותכף כשבאתי להכפר שעמד שם, אחר שעה קלה נסע משם כי הוא בא לשם מכבר ואני הייתי מוכרח להתעכב שם ליתן מספוא לסוסים. ואחר כך נסעתי משם, והייתי גם כן נבהל ונחפז מחמת שלא יכולתי להשיגו, ובתוך כך פנה היום והגיע הלילה והיה רפש וטיט ונסענו לאט. והייתי מתיירא אולי נסע רבנו זכרונו לברכה לאיזה אכסניא בסוד, ואיש לא ידע היכן הוא כדרכו על פי רוב (וכמ שעשה בויניצא וכו') ויכול להיות שלא אדע היכן הוא ובבוקר יסע לדרכו ולא אזכה לראותו, על כן הייתי טרוד בצער ונחפז מאד.

אחר כך איזה שעה בלילה באתי לקהילת קראסני, ונודע לי מיד האכסניא שלו. כי שם לא הסתיר עצמו וידעו כל בני העיר ממנו. ובאתי למקום האכסניא שלו. ובתחילה לא קרב אותי כלל. אחר סעודת הלילה נכנסתי אליו לחדרו ועוד שאר אנשי שלומנו עמדו לפניו. ענה ואמר לי על מה אתה במרה שחורה אפשר אתה מתחרט על מה שהתחלת. ועמדתי נכלם ומתבייש ועניתי בשפה רפה לא, היינו שאיני מתחרט חס ושלום על מה שהתחלתי. ענה ואמר אם כן על מה אתה במרה שחורה השבתי שאני רוצה להיות איש כשר, ענה ואמר אם כן שאתה רוצה להיות איש כשר מה לך לדאוג הלא כל העולם יגעים וטורחים בשבילך, (ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון דיא גאנצע וועלט האריוועט אויף דיר). זה נוסע לברעסלא וזה נוסע לכאן הכל בשבילך. והחייה אותי מאד בדבריו הקדושים האלה.

ואז נפתח פי ודברתי לפניו, ועניתי ואמרתי הייתי סבור שלא אראה אתכם עוד היום, והנה זכיתי לראותכם ולדבר עמכם. ענה ואמר: אנחנו צריכים בודאי לראות עצמנו ועוד אנו עתידין לראות עצמנו זה עם זה עוד הפעם ועוד הפעם וכו'. וחזר ענין זה כמה וכמה פעמים, והבטיח לי מרחוק, שאזכה להתראות עימו פנים בפנים כמה וכמה פעמים, לעולמי עד ולנצח נצחים. כי באותו העת כבר נסעתי אחר יום הכיפורים למאהלוב, והייתי סבור, שלא אראה אותו עוד, ואחר כך זכיתי לחזור ולבוא אליו כנ"ל ולכתוב ספר הנורא הנ"ל ולשמוע מה ששמעתי ולהיות אצלו כל ימי הסוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה. ואחר כך הייתי סבור, שלא אזכה לראותו אותו היום, ועזרני השם יתברך גם ללוותו,וכן אחר כך הייתי סבור בכל פעם, שלא אראהו עוד, לחזור ולראותו מחדש, והוסיף בחסדו הנפלא והבטיחני מרחוק להתראות עימו פנים אל פנים עוד כמה וכמה פעמים וכו' כנ"ל:

אחר כך בבוקר עמד בזריזות, ולא רצה לדבר עוד עם שום אדם ונסע בזריזות מיד. ואנחנו עדיין היה בוער לבבנו לחזור ולהשביע עינינו בראיית פניו הקדושים ולשמוע עוד דיבורים מפיו הקדוש והוא נסע במהירות מהאכסניא. ואני התחלתי לרדוף אחר העגלה, אף על פי שבודאי קשה להשיג ברגליים עגלה עם סוסים חזקים, אף על פי כן אמרתי ויהי מה ארוצה, אולי יסבב השם יתברך שאזכה להשיג העגלה. וכן הוה שרצתי אחר העגלה כברת ארץ ואחר כך הגיעו לאיזה הר והורידו העגלה לאט כנהוג. ואחר כך עברו איזה גשר ושם הקדים עצמו אחד מאנשי שלומנו ועמד שם כדי לחזור ולהתראות פנים עם רבנו זכרונו לברכה כי ידע שרבנו זכרונו לברכה לא ירצה לדבר עימו בהאכסניא על כן הקדים עצמו לשם. ומחמת זה נתעכב רבנו זכרונו לברכה מעט שם וגם מחמת עיכובים מההר והגשר כנזכר לעיל על ידי זה השגתי אותם, וחזרתי ובאתי לפני הדרת קדושתו זכרונו לברכה וחברי רבי נפתלי כשראה שאני רץ אחריו רץ גם כן אחרי, ובא הוא גם כן לפני רבנו זכרונו לברכה ועמדנו שם לפניו אנחנו שלושה והסביר לנו פנים.

ענה ואמר מה אתם רוצים או שאברך אתכם או שאומר לכם תורה. עניתי ואמרתי הברכה תברכו אותנו אם ירצה השם כשתחזרו לביתכם אך תורה תאמרו לנו מיד. כי ידעתי שאם לא נשמע מיד היא פסידא דלא הדר על כן בחרתי שיאמר תורה. ענה ואמר אספר לכם מה שאני נוסע ואז גילה לנו הסוד מהצדיקים, שכל אחד בונה משכן וכו', שהוא מחובר להתורה "אזמרה לאלקי", ששמעתי מפיו הקדוש בשמיני-עצרת העבר, כנדפס בסימן רפב. וסיים: באמת אמרו: החזן רואה היכן התינוקות קורין (ועדיין איני יודע מה שייכות יש לזה לנסיעתו ללמברג, רק מעט דמעט מתנוצץ לי איזה רמז בעלמא מזה), וכשסיים התורה, קיבל רשות מאיתו ר.מ. זה, שעמד שם בתחילה, ואחר כך נישק אותו בידו, ואחר כך קיבלתי אני רשות ונשקתיו בידו, וכן חברי רבי נפתלי אחרי קיבל רשות ונשקו בידו. ואז נסע מאתנו לדרכו ללמברג, ואנחנו רצנו אחריו, וכל זמן שראיתי בעיני העגלה, רצתי אחריו, עד שנתעלמה מעיני, ואז חזרתי. ועדיין לא התפללתי שחרית, והיינו רחוקים מהעיר, והזמין לנו השם יתברך עגלה, שהלכה להעיר, וחזרנו עימה להעיר והתפללנו. ברוך השם, שגמל עימי חסדו לנצח וזכני לכל זה.

אחר כך נסעתי למאהלוב מקראסני ובאתי לבית חותני; וכבר בא חותני לביתו, ובודאי הראה לי פנים זועפות, כי לא היה רוחו נוחה כלל מענין נסיעתי לרבנו זכרונו לברכה, כנ"ל, בפרט בעת שנתמהמהתי בברסלב אצל רבנו זכרונו לברכה, באותו הזמן חלתה זוגתי, תחיה, במאהלוב, והיתה מסוכנת, ולא היה שם איש שישגיח עליה כלל, כי חותני וחמותי היו בקרמיניץ כנ"ל, ואני נסעתי לברסלב והשארתי אותה לבדה בבית עם איזה משרתת. ואחר כך חלתה מאד, ולא היה מי שישגיח עליה בביתה, כי אם בני העיר. והיה רעש גדול מזה במאהלוב, וכבר נודע לי ענין זה בהיותי בברסלב, שהודיע לי איש אחד מזה בליל שמחת-תורה, ואני הודעתי זאת תכף לרבנו זכרונו לברכה, והוא זכרונו לברכה אמר אחר כך, בבוקר, תורה נפלאה, ונכנס גם ענין זה בתוך תורתו הקדושה, כדרכו תמיד, שכל מה שעבר בעולם, בפרט מה שהיו מדברים לפניו, הכל נכלל ונכנס בתורתו הקדושה, כי תורתו הקדושה היתה כלליות נפלא ונורא מאד מאד. הן על כל אלה אחר כך כשבאתי לחותני, חרה אפו מאד על אשר השארתי זוגתי לבדה ואחר כך חלתה כנ"ל. אבל אני לא שמעתי כל זה כלל, כי ידעתי, שאם הוא היה יודע חלק מאלף ממה ששמעתי ופעלתי באלו הימים, שזכיתי להסתופף בצל קדושת רבנו זכרונו לברכה, היה בודאי מסכים על נסיעתי והיה מנשק כפות רגלי. כי אדרבא, מה שנשארה ביתו, היא זוגתי, בחיים, הכל היה בכוח תפילות רבינו זכרונו לברכה ותורתו הקדושה. כי תכף בבוקר, בשבת הנ"ל, דיבר בתורתו הקדושה מענין שבת, שהיא בחינת בת-זוג של כלל ישראל, בחינת אשתו הראשונה וכו', וידעתי ששם ליבו לדברי, שהודעתי לו בליל שבת קודש, ועשה לה טובה גדולה:

והנה רבנו זכרונו לברכה נסע לדרכו ללמברג, ונתעכב שם כל החורף, ולא חזר לביתו עד אמצע הקיץ, בפרשת בלק. וכל מה שעבר עליו שם, אין מי שיודע לספר מזה, כי לא זכיתי להיות אצלו אפילו פעם אחת בלמברג, ואני הייתי כל אותו העת במאהלוב, בבית חותני. ובעוונותינו הרבים איבדנו בשנה הזאת התורות של שבת חנוכה ושבועות, כי לא זכינו לבוא אליו לקהילת קודש למברג. והנה באמצע החורף, בהיותי במאהלוב, הודיע לי חברי רבי נפתלי, שבא מלמברג ר"ד שנסע עימו זכרונו לברכה, וסיפר, שרבנו זכרונו לברכה רוצה להדפיס ספרו, ושדיבר מזה כל הלילה. והיה רצון חברי, נרו יאיר, שאסע לנעמירוב, ומשם אסע עימו ללמברג כדי לעסוק בהדפסה הנ"ל. ובעוונותינו הרבים לא יכולתי לנסוע מעוצם ריבוי המניעות שלי מכל הצדדים, ואף על פי שכבר זכיתי לשבר כמה מניעות, אף על פי כן מניעות אלה, לנסוע לדרך רחוק כזה ללמברג, לא זכיתי לשברם, אך תכף התחלתי לחשוב מחשבות  בענין ההדפסה והתחלתי לסדר הקדמה ושער וכו'. אחר כך נשמע, שרבנו נסתלק שם בלמברג, חס ושלום, ובודאי היה לי צער עד כלות הנפש, אך הבנתי, שהוא שקר:

אחר כך, קודם פורים, בא עגלה בשבילי מברסלב, שאסע לשם לעסוק בתיקון הספר, ששלח רבנו זכרונו לברכה מלמברג איש אחד, שידפיס אותו במדינה זאת. ובאתי לפה ברסלב על פורים, ונודע לי, שרבנו זכרונו לברכה, ברוך השם, בחיים ושלום, והיינו שמחים בשמחת פורים מאד. ואני עסקתי בתיקון הספר וסדרתי הכל על נכון, ואחר כך חזרתי לביתי, לקהילת מאהלוב. והאיש הנ"ל, שרבנו זכרונו לברכה מסר לידו הספר, נסע מפה לקהילת אוסטרהא והתחיל לעסוק בהדפסתו:

אחר פסח נפטר לעולמו חותני, הגאון הצדיק, זכר צדיק לברכה, ביום שני, י"ט אייר, ואני עמדתי בשעת יציאת נשמתו. בעת ההיא בא רבי שמעון, נרו יאיר, שהיה עם רבנו זכרונו לברכה בלמברג, ובא משם והביא המפתח, שמסר לו רבנו זכרונו לברכה, ליקח הספר הנורא הנזכר לעיל וישרפנו, וכן עשה, ולקח שני הספרים, ושניהם אחד, דהיינו ספר אחד בכתיבת ידו הקדושה, וספר השני מה שאני העתקתי לפניו כנ"ל, ושרף שניהם על פי פקודתו. וכבר מבואר במקום אחר קצת מזה הסיפור (חיי מוהר"ן קס"ט), איך ציוה רבנו זכרונו לברכה לשרפו, וכמה דמעות שפך רבנו זכרונו לברכה קודם שיצאה הגזירה לשרפו - חבל על דאבדין ולא משתכחין, כי אמר, שזה הספר לא יהיה עוד בעולם. אוי! כמה העוון גורם, כי עוונותינו היטו אלה, וחטאותינו הסתירו טוב כזה מאיתנו; המקום ינחם אותנו מהרה, אמן, כן יהי רצון:

{ימי מוהרנ"ת - חלק ראשון - כו'}
נ נח נחמ נחמן מאומן בירושלים