בחורף שנת תקס"ה הנ"ל ציוה עלי לחזור ולהעתיק כסדר כל התורות שלו שהיו כתובים אצלי בקונטרסים מפוזרים כמו שנכתבו בעת כתיבתם אחר אמירת התורה מיד. וציוה לחזור ולהעתיקם שיהיו נכתבים כסדר שיהיו ראויים לכרכם. וכן עשיתי והעתקתים כסדר על נייר טוב ודיו יפה. ורבי נפתלי קרא לפני מילה במילה מקונטרסים הנ"ל ואני כתבתי על הספר. ונמשך כמו רבע שנה עד אחר פסח סמוך לשבועות, ואף על פי כן בכל אותו העת לא גילה דעתו שרוצה להדפיסם ולגלותם בעולם, כי בכל אותן העיתים היה דרכו להזהיר הרבה לבלי לגלות תורתו לזרים אשר אינם מאנשי-שלומנו וגילה קצת טעמים על זה. והיינו נזהרים בזה מאד להסתיר ולהעלים מאד הקונטרסים שנכתבו.
ובאותו העת בין פסח לעצרת הייתי כמה פעמים אצלו מנעמירוב. והוא הראה בעצמו כאילו הוא מקפיד על אשר אנו באים אליו בתמידות כל כך. והיה לנו מזה מניעות ויסורים בכל פעם שרצינו לבוא אליו פן יקפיד עלינו. וכבר לא השגחנו על שום מניעות מביתנו ומניעות מחמת ממון, רק זה עמד לנו במוחנו למניעה שנדמה לנו שהוא יקפיד כשנבוא אליו מחמת שזה סמוך היינו אצלו. ואף על פי כן גודל עוצם חשקנו להנות מזיו השכינה בכל פעם לזכות לעמוד לפני הדרת קדושתו וכו' וכו' התגבר על המניעה וזכינו לבוא אליו בכל פעם.
ואחר שבועות שנת תקס"ה הנ"ל בערך שמונה ימים שהייתי אצלו בשבועות הנ"ל התעורר לי רצון לנסוע אליו כי היה צר לי מאד בענין דרכי עבודת השם וכו' אבל היה קשה עלי מאד לבוא אליו מחמת מניעות הנ"ל, ואז היה קשה וכבד עלי מאד מאד לשבר המניעה הנ"ל שלא יקפיד עלי כנ"ל. כי לא ידעתי איך אשא פני לכנוס לפניו לבקשו שיקרבני להשם יתברך אחר שזה סמוך הייתי אצלו, אבל אף על פי כן היה חשקי ורצוני חזק מאד לנסוע אליו.
וריחם עלי השם יתברך ברחמיו העצומים ושלח בדעתי עצה שאסע לברסלב בשביל לכרוך הספר שנעשה מהקונטרסים הנ"ל שחזרתי והעתקתי כסדר כנ"ל, כי כבר נגמרו כנ"ל והוא זכרונו לברכה ציוה עלי בעצמו שלא לכרכם בנעמירוב מפני המתנגדים הרבים שהיו שם. כי אז היינו נזהרים מאד שלא לגלות תורתו לחוץ כלל כנ"ל, ועל כן ציוה עלי בעצמו לכרכם בברסלב דייקא. וכבר היה בדעתי קודם שבועות להביאם לכאן לברסלב לכרכם, אך לא אסתיע מלתא מן השמים. ועתה אחר שבועות הייתי רוצה לבוא לפניו אך היה לי מניעה הנ"ל והיה לי לשלל עצה הנ"ל שהזכירני השם ברחמיו לנסוע בשביל כריכת הספר הנ"ל. וזה יהיה לי תרוץ לפניו שבשביל זה באתי ואגב אוכל לדבר עימו אם אזכה.
וכן עשיתי ונסעתי תיכף ומיד לברסלב ביום הנ"ל. ובאתי ביום שישי בבוקר, ויראתי לכנוס אליו ולהתראות לפניו מחמת בושה כנ"ל. ואחר כך ראה אותי מדי עברו מחדרו לביתו הגדול ושאל אותי בדרך הילוכו על מה באת, השבתי לו לכרוך הספר. ושאל וכי בשביל זה הוכרחת לבוא בכונה ונאלמתי ולא השבתי לו דבר מחמת אימה. אחר כך היה בדעתי לילך מיד להאמן העוסק בכריכת ספרים ולישב שם אצלו כל היום. כי ידעתי רצון רבינו זכרונו לברכה שלא להניח הספר אצל האמן אפילו פה ברסלב, אף על פי שגם האמן הכורך היה מאנשי-שלומנו. אבל אז הקפיד רבינו זכרונו לברכה מאד לשמור הקונטרסים שלא יגע בהן זר.
והיה בדעתי לישב אצל האמן הכורך כל היום, ולבלי להתראות פני לפני רבינו זכרונו לברכה עד שבת. אבל טובו ורחמיו של רבינו זכרונו לברכה שהיו בלי שיעור, והשמאל היה דוחה מעט ובימין היה מקרב הרבה. וגם הדחיה וההתרחקות היה בעצמו התקרבות נפלא למי שחפץ וחשק באמת. וגם עדיין הוא נוהג כך. וברחמיו הנפלאים שלח פתאום אצלי איש אחד מאנשי-שלומנו לבית הכורך הנ"ל ואמר שרבינו זכרונו לברכה ציוה שאני אלך אליו, והוא (היינו השליח הנ"ל) ישב במקומי כאן אצל הכורך.
ותכף רצתי אליו זכרונו לברכה. והיה בחדרו הקטן שהיה לו כנגד בית המדרש מן הצד. ובאתי אליו בחדרו הנ"ל. והוא שכב על מיטתו ואז קרבני ברחמיו הרבה ודיבר עימי הרבה מאד. וניחם אותי ושימח אותי וחיזק אותי הרבה מאד מאד בדבריו הקדושים והטהורים הערבים והנעימים המתוקים מדבש ונופת צופים. ודיבר עימי הרבה ולא ישן כלל, ועמד ממטתו ונכנס לביתו הגדול.
ואז היה העת שהתחיל לגלות סוד הנפלא והעצום של העשרה קפיטל תהילים לאמרם ביום שקרה לאדם חס ושלום מקרה לילה רחמנא ליצלן כנדפס בספריו הקדושים. כי באותו העת קודם שבאתי אליו אמר התורה הזאת הנדפסת בספר הראשון בסימן ר"ה המתחלת תיקון למקרה לילה לומר עשרה קפיטל תהלים וכו'. ואני לא הייתי אצלו בשעה שאמרה, אחר כך ביום שישי הנ"ל גילה לי חתנו רבי יצחק זכרונו לברכה מעט מהתורה הנ"ל כפי הבנתו. ואחר כך דיברתי עימו זכרונו לברכה בעצמו מזה ובאר לי הדבר קצת וכתבתי הענין מיד כמו שנדפס עתה בסימן הנ"ל. ואז לא גילה עדיין הקפיטליך תהילים בפרטיות איזה קפיטליך צריכין לומר רק שאמר שהיה ראוי לברר איזה עשרה קפיטליך הם כנגד עשרה מיני נגינה, אך כל עשרה ועשרה קפיטליך שבתהילים כלולים מבחינת עשרה מיני נגינה, אך אחר כך אחר כמה שנים התחיל לגלות מענין התיקון הנ"ל. ואחר שבא מלבוב חזר ודיבר מענין העשרה קפיטל תהילים הנ"ל ואז גילה בפרטיות איזה קפיטליך צריכין לומר כנדפס בליקוטי תנינא בסופו בסימן צ"ב עיין שם (וכמדומה, שכבר מבואר מסיפור זה מעט במקום אחר (עיין שיחות הר"ן קמ"א, חיי מוהר"ן רכ"ה)
וכל אותו יום שישי ישב רבינו זכרונו לברכה בבית עם העולם, וגם אני הייתי עומד לפניו ודיבר עימנו הרבה ולא הלך למרחץ עד סמוך לפנות היום, מה שדרכו היתה תמיד לילך למרחץ ביום שישי תיכף סמוך אחר חצות. ואחר כך ענה ואמר כמה קשה להיות מפורסם להנהיג העולם (כלומר כמה יסורים הוא סובל שהכל מונח עליו וצריך לשאת בדעתו הרבה מאד) כי הלא זה הדבר שעוסקין עתה לכרוך הספר הנ"ל נדמה לכם שאין נחשב לכלום ענין הכריכה הזאת. (אבל באמת) כמה וכמה עולמות תלויים בזה בכריכת הספר הזה. וכונתו היתה שהוא צריך לשאת הכל על ראשו כנ"ל. ואז הבנו מרחוק כמה גדול ועצום ונשגב כל עסק ועסק מעסקי הספרים והענינים שלו, שאפילו בכריכת הספר תלויים כמה וכמה עולמות, ואחר כך הלך למרחץ ולמקוה.
והייתי שם בשבת-קודש ובכל השבוע עד יום חמישי, כי נתעצל הכורך הנ"ל ולא גמר הכריכה עד יום הנ"ל שאחר שבת הנ"ל. ובכל ימי השבוע הזאת דיבר עימי הרבה וכל דבריו לחזק אותי הרבה בשמחה. ואמר לי: אפילו החולה המוטל על ערש דוי מחזקין אותו הרבה ואומרים לו שלא יפול בדעתו ויחזק עצמו בכל עוז. וכן באמת חוזר החולה לאיתנו ובריאותו על ידי שמחזק את עצמו ומבריא את עצמו ואינו נמשך אחר עצלות וכבדות חליו, כי על ידי זריזותו והתחזקותו חוזר לבריאותו באמת. כדברים האלה וכיוצא בהם דיבר עימי הרבה מענין התחזקות להיות בשמחה בכל מה דאפשר.
גם דיבר עימי אז באות העת וסיפר לי מגודל צערו ויסוריו בלי שיעור, ועוצם הצער והיסורים שיש לו מהילדה של ביתו תחיה שהיתה אז חולה ביותר מחלי ה"מזלען" [אדמת] או "פאקין" [אבעבועות]. ואמר שהוא מרגיש בליבו כל גניחה וגניחה של התינוק ושהוא מרוצה הלואי והיה לו חולי ה"מאזלען" בשביל התינוק.
ואמר שהוא דרכי השם שאי אפשר להבין. היינו שיש דרכי השם שאי אפשר להבינם שהם בחינת צדיק וטוב לו צדיק ורע לו וכו' (ברכות ה.) אשר באותו השבועות דיבר מזה בהתורה וביום הביכורים הנדפס בסימן נ"ו עיין שם, ואמר שהיסורים שלו הם בחינת דרכי השם. וסיפר אז מענין מה שמובא ב"שבחי האר"י ז"ל", שפעם אחת הפציר אותו הרבה הרב רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה שיגלה לו סוד אחד, ולא רצה האר"י כי אמר שהוא סכנה גדולה לפניו. והפציר אותו הרב רבי חיים ויטאל הרבה, ומחמת זה היה מוכרח לגלותו כי אמר שלא בא לעולם כי אם לתקן נשמת הרב רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה. נמצא כשהרב רבי חיים ויטאל הפציר אותו היה מוכרח באמת לגלות הסוד לפניו, ואחר כך תכף כשגילה זה הסוד נעשה בנו חולה ונפטר מחמת זה רחמנא ליצלן. ואיך אפשר להבין זאת כי הלא היה מוכרח לגלות הסוד מחמת הפצרת רבי חיים ויטאל כנ"ל ואף על פי כן נענש על זה. אך זה הוא בחינת דרכי השם שאי אפשר להבינם.
וסיפר אז כל זה לענין יסוריו מבניו ויוצאי חלציו. שכל יסוריו הוא מחמתנו מחמת שעוסק לקרב אותנו להשם יתברך. והלא כונתו באמת לשמים, ובודאי רצון השם יתברך באמת שיעסוק בתיקוננו לקרבנו אליו יתברך, כי זה עיקר כבוד השם יתברך ורצונו וכו', ואף על פי כן יש לו יסורים וענשים כאלו מחמת זה דייקא. אך זה הוא דרכי השם שאי אפשר להבינם כלל בשום אופן. ואמר אז שזה יודע על עצמו זכות, שגם כשבאין לפניו ומספרין לו צער מתינוק אחר שנחלה חס ושלום כדי שיתפלל עליו, יש לו גם כן צער ויסורים כאלה ממש שיש לו מנכדו הנ"ל שמרגיש כל גניחה וגניחה של התינוק (שקורין קרעכץ) בליבו כנ"ל.
גם כשאחד נפרד חס ושלום מחבורת הכשרים המקורבים אליו יש לו גם כן כל צער הנ"ל. והזכיר אז אחד מחברינו שנפרד ממנו והפליג מאד מגודל הצער והיסורים שיש לו מזה.
אחר כך ביום חמישי נגמר כריכת הספר, ולקחתי הספר מבית האמן, ובאתי עם הספר לפניו ועמדתי לפניו. ואמר, עדיין אין אתה בשמחה, ברבות הזמנים תדע גדולתי, ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: אמאל וועסטו וויסען מיין גרויסקייט. וגילה לי אז מענין הספר הנורא שלו שנשרף וכו' וכו' ועיין במקום אחר (חיי מוהר"ן קס"ט, ק"ע, תקעד) מענין הספר הזה אפס קצה המעשה תראה וכו':
{ימי מוהרנ"ת - חלק ראשון - ט'}
נ נח נחמ נחמן מאומן בירושלים
ובאותו העת בין פסח לעצרת הייתי כמה פעמים אצלו מנעמירוב. והוא הראה בעצמו כאילו הוא מקפיד על אשר אנו באים אליו בתמידות כל כך. והיה לנו מזה מניעות ויסורים בכל פעם שרצינו לבוא אליו פן יקפיד עלינו. וכבר לא השגחנו על שום מניעות מביתנו ומניעות מחמת ממון, רק זה עמד לנו במוחנו למניעה שנדמה לנו שהוא יקפיד כשנבוא אליו מחמת שזה סמוך היינו אצלו. ואף על פי כן גודל עוצם חשקנו להנות מזיו השכינה בכל פעם לזכות לעמוד לפני הדרת קדושתו וכו' וכו' התגבר על המניעה וזכינו לבוא אליו בכל פעם.
ואחר שבועות שנת תקס"ה הנ"ל בערך שמונה ימים שהייתי אצלו בשבועות הנ"ל התעורר לי רצון לנסוע אליו כי היה צר לי מאד בענין דרכי עבודת השם וכו' אבל היה קשה עלי מאד לבוא אליו מחמת מניעות הנ"ל, ואז היה קשה וכבד עלי מאד מאד לשבר המניעה הנ"ל שלא יקפיד עלי כנ"ל. כי לא ידעתי איך אשא פני לכנוס לפניו לבקשו שיקרבני להשם יתברך אחר שזה סמוך הייתי אצלו, אבל אף על פי כן היה חשקי ורצוני חזק מאד לנסוע אליו.
וריחם עלי השם יתברך ברחמיו העצומים ושלח בדעתי עצה שאסע לברסלב בשביל לכרוך הספר שנעשה מהקונטרסים הנ"ל שחזרתי והעתקתי כסדר כנ"ל, כי כבר נגמרו כנ"ל והוא זכרונו לברכה ציוה עלי בעצמו שלא לכרכם בנעמירוב מפני המתנגדים הרבים שהיו שם. כי אז היינו נזהרים מאד שלא לגלות תורתו לחוץ כלל כנ"ל, ועל כן ציוה עלי בעצמו לכרכם בברסלב דייקא. וכבר היה בדעתי קודם שבועות להביאם לכאן לברסלב לכרכם, אך לא אסתיע מלתא מן השמים. ועתה אחר שבועות הייתי רוצה לבוא לפניו אך היה לי מניעה הנ"ל והיה לי לשלל עצה הנ"ל שהזכירני השם ברחמיו לנסוע בשביל כריכת הספר הנ"ל. וזה יהיה לי תרוץ לפניו שבשביל זה באתי ואגב אוכל לדבר עימו אם אזכה.
וכן עשיתי ונסעתי תיכף ומיד לברסלב ביום הנ"ל. ובאתי ביום שישי בבוקר, ויראתי לכנוס אליו ולהתראות לפניו מחמת בושה כנ"ל. ואחר כך ראה אותי מדי עברו מחדרו לביתו הגדול ושאל אותי בדרך הילוכו על מה באת, השבתי לו לכרוך הספר. ושאל וכי בשביל זה הוכרחת לבוא בכונה ונאלמתי ולא השבתי לו דבר מחמת אימה. אחר כך היה בדעתי לילך מיד להאמן העוסק בכריכת ספרים ולישב שם אצלו כל היום. כי ידעתי רצון רבינו זכרונו לברכה שלא להניח הספר אצל האמן אפילו פה ברסלב, אף על פי שגם האמן הכורך היה מאנשי-שלומנו. אבל אז הקפיד רבינו זכרונו לברכה מאד לשמור הקונטרסים שלא יגע בהן זר.
והיה בדעתי לישב אצל האמן הכורך כל היום, ולבלי להתראות פני לפני רבינו זכרונו לברכה עד שבת. אבל טובו ורחמיו של רבינו זכרונו לברכה שהיו בלי שיעור, והשמאל היה דוחה מעט ובימין היה מקרב הרבה. וגם הדחיה וההתרחקות היה בעצמו התקרבות נפלא למי שחפץ וחשק באמת. וגם עדיין הוא נוהג כך. וברחמיו הנפלאים שלח פתאום אצלי איש אחד מאנשי-שלומנו לבית הכורך הנ"ל ואמר שרבינו זכרונו לברכה ציוה שאני אלך אליו, והוא (היינו השליח הנ"ל) ישב במקומי כאן אצל הכורך.
ותכף רצתי אליו זכרונו לברכה. והיה בחדרו הקטן שהיה לו כנגד בית המדרש מן הצד. ובאתי אליו בחדרו הנ"ל. והוא שכב על מיטתו ואז קרבני ברחמיו הרבה ודיבר עימי הרבה מאד. וניחם אותי ושימח אותי וחיזק אותי הרבה מאד מאד בדבריו הקדושים והטהורים הערבים והנעימים המתוקים מדבש ונופת צופים. ודיבר עימי הרבה ולא ישן כלל, ועמד ממטתו ונכנס לביתו הגדול.
ואז היה העת שהתחיל לגלות סוד הנפלא והעצום של העשרה קפיטל תהילים לאמרם ביום שקרה לאדם חס ושלום מקרה לילה רחמנא ליצלן כנדפס בספריו הקדושים. כי באותו העת קודם שבאתי אליו אמר התורה הזאת הנדפסת בספר הראשון בסימן ר"ה המתחלת תיקון למקרה לילה לומר עשרה קפיטל תהלים וכו'. ואני לא הייתי אצלו בשעה שאמרה, אחר כך ביום שישי הנ"ל גילה לי חתנו רבי יצחק זכרונו לברכה מעט מהתורה הנ"ל כפי הבנתו. ואחר כך דיברתי עימו זכרונו לברכה בעצמו מזה ובאר לי הדבר קצת וכתבתי הענין מיד כמו שנדפס עתה בסימן הנ"ל. ואז לא גילה עדיין הקפיטליך תהילים בפרטיות איזה קפיטליך צריכין לומר רק שאמר שהיה ראוי לברר איזה עשרה קפיטליך הם כנגד עשרה מיני נגינה, אך כל עשרה ועשרה קפיטליך שבתהילים כלולים מבחינת עשרה מיני נגינה, אך אחר כך אחר כמה שנים התחיל לגלות מענין התיקון הנ"ל. ואחר שבא מלבוב חזר ודיבר מענין העשרה קפיטל תהילים הנ"ל ואז גילה בפרטיות איזה קפיטליך צריכין לומר כנדפס בליקוטי תנינא בסופו בסימן צ"ב עיין שם (וכמדומה, שכבר מבואר מסיפור זה מעט במקום אחר (עיין שיחות הר"ן קמ"א, חיי מוהר"ן רכ"ה)
וכל אותו יום שישי ישב רבינו זכרונו לברכה בבית עם העולם, וגם אני הייתי עומד לפניו ודיבר עימנו הרבה ולא הלך למרחץ עד סמוך לפנות היום, מה שדרכו היתה תמיד לילך למרחץ ביום שישי תיכף סמוך אחר חצות. ואחר כך ענה ואמר כמה קשה להיות מפורסם להנהיג העולם (כלומר כמה יסורים הוא סובל שהכל מונח עליו וצריך לשאת בדעתו הרבה מאד) כי הלא זה הדבר שעוסקין עתה לכרוך הספר הנ"ל נדמה לכם שאין נחשב לכלום ענין הכריכה הזאת. (אבל באמת) כמה וכמה עולמות תלויים בזה בכריכת הספר הזה. וכונתו היתה שהוא צריך לשאת הכל על ראשו כנ"ל. ואז הבנו מרחוק כמה גדול ועצום ונשגב כל עסק ועסק מעסקי הספרים והענינים שלו, שאפילו בכריכת הספר תלויים כמה וכמה עולמות, ואחר כך הלך למרחץ ולמקוה.
והייתי שם בשבת-קודש ובכל השבוע עד יום חמישי, כי נתעצל הכורך הנ"ל ולא גמר הכריכה עד יום הנ"ל שאחר שבת הנ"ל. ובכל ימי השבוע הזאת דיבר עימי הרבה וכל דבריו לחזק אותי הרבה בשמחה. ואמר לי: אפילו החולה המוטל על ערש דוי מחזקין אותו הרבה ואומרים לו שלא יפול בדעתו ויחזק עצמו בכל עוז. וכן באמת חוזר החולה לאיתנו ובריאותו על ידי שמחזק את עצמו ומבריא את עצמו ואינו נמשך אחר עצלות וכבדות חליו, כי על ידי זריזותו והתחזקותו חוזר לבריאותו באמת. כדברים האלה וכיוצא בהם דיבר עימי הרבה מענין התחזקות להיות בשמחה בכל מה דאפשר.
גם דיבר עימי אז באות העת וסיפר לי מגודל צערו ויסוריו בלי שיעור, ועוצם הצער והיסורים שיש לו מהילדה של ביתו תחיה שהיתה אז חולה ביותר מחלי ה"מזלען" [אדמת] או "פאקין" [אבעבועות]. ואמר שהוא מרגיש בליבו כל גניחה וגניחה של התינוק ושהוא מרוצה הלואי והיה לו חולי ה"מאזלען" בשביל התינוק.
ואמר שהוא דרכי השם שאי אפשר להבין. היינו שיש דרכי השם שאי אפשר להבינם שהם בחינת צדיק וטוב לו צדיק ורע לו וכו' (ברכות ה.) אשר באותו השבועות דיבר מזה בהתורה וביום הביכורים הנדפס בסימן נ"ו עיין שם, ואמר שהיסורים שלו הם בחינת דרכי השם. וסיפר אז מענין מה שמובא ב"שבחי האר"י ז"ל", שפעם אחת הפציר אותו הרבה הרב רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה שיגלה לו סוד אחד, ולא רצה האר"י כי אמר שהוא סכנה גדולה לפניו. והפציר אותו הרב רבי חיים ויטאל הרבה, ומחמת זה היה מוכרח לגלותו כי אמר שלא בא לעולם כי אם לתקן נשמת הרב רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה. נמצא כשהרב רבי חיים ויטאל הפציר אותו היה מוכרח באמת לגלות הסוד לפניו, ואחר כך תכף כשגילה זה הסוד נעשה בנו חולה ונפטר מחמת זה רחמנא ליצלן. ואיך אפשר להבין זאת כי הלא היה מוכרח לגלות הסוד מחמת הפצרת רבי חיים ויטאל כנ"ל ואף על פי כן נענש על זה. אך זה הוא בחינת דרכי השם שאי אפשר להבינם.
וסיפר אז כל זה לענין יסוריו מבניו ויוצאי חלציו. שכל יסוריו הוא מחמתנו מחמת שעוסק לקרב אותנו להשם יתברך. והלא כונתו באמת לשמים, ובודאי רצון השם יתברך באמת שיעסוק בתיקוננו לקרבנו אליו יתברך, כי זה עיקר כבוד השם יתברך ורצונו וכו', ואף על פי כן יש לו יסורים וענשים כאלו מחמת זה דייקא. אך זה הוא דרכי השם שאי אפשר להבינם כלל בשום אופן. ואמר אז שזה יודע על עצמו זכות, שגם כשבאין לפניו ומספרין לו צער מתינוק אחר שנחלה חס ושלום כדי שיתפלל עליו, יש לו גם כן צער ויסורים כאלה ממש שיש לו מנכדו הנ"ל שמרגיש כל גניחה וגניחה של התינוק (שקורין קרעכץ) בליבו כנ"ל.
גם כשאחד נפרד חס ושלום מחבורת הכשרים המקורבים אליו יש לו גם כן כל צער הנ"ל. והזכיר אז אחד מחברינו שנפרד ממנו והפליג מאד מגודל הצער והיסורים שיש לו מזה.
אחר כך ביום חמישי נגמר כריכת הספר, ולקחתי הספר מבית האמן, ובאתי עם הספר לפניו ועמדתי לפניו. ואמר, עדיין אין אתה בשמחה, ברבות הזמנים תדע גדולתי, ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: אמאל וועסטו וויסען מיין גרויסקייט. וגילה לי אז מענין הספר הנורא שלו שנשרף וכו' וכו' ועיין במקום אחר (חיי מוהר"ן קס"ט, ק"ע, תקעד) מענין הספר הזה אפס קצה המעשה תראה וכו':
{ימי מוהרנ"ת - חלק ראשון - ט'}
נ נח נחמ נחמן מאומן בירושלים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה